בחתונה יהודית מסורתית יש אינספור אלמנטים משמעותיים, סמליים וכאלה שהם משל ליחסים בין הגבר לאישה והקשר הנצחי שהם קושרים זה עם זה במעמד המיוחד. אבל זה מה זה אומר בדיוק, חתונה יהודית? מה הופך אותה לכזו ומה היא כוללת? הנה הצצה לטקס שכולנו מכירים – אך הפעם צוללים לעומק!
לא משנה אם בחרתם להתחתן באולם בצפון, גני אירועים במרכז או בחיק הטבע הדרומי, על פי היהדות, יום החתונה מבשר את היום המאושר וגם הקדוש ביותר עבור שני בני הזוג, ממש כמו יום כיפור אישי המיוחד רק להם. ביום זה נסלחות כל טעויות העבר, ושתי נשמות מתמזגות לכדי נשמה חדשה ושלמה.
בחתונה היהודית נהוג שהחתן והכלה לא מתראים שבוע לפני החתונה, מה שמגביר את הציפיה וההתרגשות לקראת הפגישה. לקראת טקס החתונה ובזמן קבלת הפנים, מברכים החתן והכלה את האורחים בנפרד. במסורת היהודית, בני הזוג הם כמו מלך ומלכה ולכן הכלה יושבת על כסא כלה מקושט ומיוחד וממנו מקבלת את אורחיה, והחתן מוקף באורחים ששרים ושמחים סביבו.
בגני אירועים בדרום, בצפון וגם גני אירועים במרכז, בישראל ובכל העולם, נישאים בני הזוג בטקס המתקיים תחת חופה – והיא מסמלת את הבית שבני הזוג יבנו יחד. החופה פתוחה מכל עבר, ממש כמו שאברהם ושרה בספר בראשית פתחו את האוהל שלהם מכל עבריו כדי לקבל את המבקרים ולארח אותם, ללא תנאי.
אל החופה הכלה הולכת בעקבות החתן, ושניהם לרוב מלווים לטקס על ידי ההורים. על פי מנהג אשכנז, הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים – וגם זה סמל. ממש כפי שהעולם נבנה בשבעה ימים, הכלה בונה את חומות העולם החדש שלה ושל בן זוגה. המספר שבע הוא גם סמל לשלמות המשותפת שהם לא היו יכולים להשיג בנפרד. בשלב זה, מנהג הספרדים הוא שהחתן מברך את ברכת שהחיינו על טלית חדשה, ומכוון בכך גם על הנישואים החדשים.
בטקס החתונה משתמשים בשתי כוסות יין. הכוס הראשונה מלווה את ברכות האירוסין הנאמרות על ידי הרב המקדש או קרובי החתן והכלה. לאחר אמירת הברכות, בני הזוג שותים מכוס היין. היין הוא סמל לשמחה במסורת היהודית, והוא קשור לקידוש – ממש כמו ברכות הקידוש הנאמרות בשבתות ובמועדים, הנישואין – הנקראים גם קידושין – הם קידוש של האיש והאישה זה לזה.
בהלכה היהודית, הנישואים הופכים לרשמיים כשהחתן מעניק לכלה חפץ בעל ערך – מה שנעשה במסורת (לא רק היהודית, אגב) באמצעות טבעת. טבעת הנישואים צריכה להיות עשויה זהב, והיא צריכה להיות חלקה, ללא עיטורים או אבנים – ממש כפי שאנחנו מתפללים לכך שהנישואים יהיו פשוטים ביופיים.
במהלך הטקס, החתן נוטל את טבעת הנישואים ובמעמד שני עדים הצופים בנעשה הוא מצהיר בפני הכלה:"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". לאחר מכן הוא עונד את הטבעת על האצבע המורה ביד ימין של הכלה. על פי ההלכה היהודית, כעת בני הזוג נשואים באופן מלא – וזהו השיא של הטקס המשותף.
אחד החלקים החשובים והמהותיים ביותר בטקס הנישואין הוא הכתובה, הנקראת במעמד החופה בנוסח הארמי המקורי. בכתובה מפורטים תחומי האחריות השונים של החתן – לספק לאשתו מזון, מחסה ולבוש, להיות קשוב לצרכיה הרגשיים ולהגן על זכויותיה. על המסמך חותמים שני עדים, ויש לו מעמד משפטי מחייב לכל דבר. הכתובה היא רכוש הכלה, ועליה לקבל גישה מלאה אליה לכל אורך הנישואין. את הכתובה, כאמור, קוראים במעמד החופה והיא זו שמבדילה בין שני חלקי הטקס – קידושין ונישואין.
דיברנו על הכוס הראשונה שהיא חלק מטקס הנישואין, וכעת נדבר על הכוס השניה, אותה "שולפים" במעמד השבע ברכות, בסיום הברכות, אז החתן והכלה לוגמים מעט מהיין. הברכות הללו קושרות את החתן והכלה זה לזו, ואת כולם לאמונה באלוהים כבורא העולם. את הברכות הללו הרב המקדש מברך או קרובי החתן והכלה שרוצים לכבד אותם. בסיום
טקס שבירת הכוס אמנם התקבע כחלק משמח של החופה, אך למעשה הוא מבטא את העצב שלנו על חורבן בית המקדש, ומאחד את בני הזוג עם הייעוד הרוחני והלאומי של העם היהודי. הסיבה לעצב דווקא בלב השמחה הגדולה מכוונת – על פי היהדות, היהודי, גם ברגעי השמחה הגדולים ביותר שלו, צריך לזכור את חורבן הבית ואת ירושלים, ו"להעמיד את ירושלים על ראש שמחתו". טקס שבירת הכוס מסמנת את סיום טקס החופה. בקריאות "מזל טוב" שמחות מקבלים החתן והכלה את פני האורחים העולים אל החופה ואז הם יוצאים יחד, בפעם הראשונה כזוג נשוי, אל המשך הערב המרגש.
לאחר החופה מלווים את בני הזוג לחדר ייחוד פרטי, בו הם מתייחדים לבדם. הרגעים הללו מסמלים את מעמדם החדש כזוג נשוי, ואת תחילת החיים המשותפים שלהם כבעל ואישה. לא מעט זוגות בוחרים לצום ביום הקדוש הזה, ולכן זוהי גם הפעם הראשונה שהם אוכלים.
עם מוזיקה שמחה, ריקודים ואוכל טוב ומשובח חוגגים כל המסובים עם הזוג החדש. החגיגות נמשכות גם לאחר החתונה, בשבוע "שבע ברכות", אז נוהגים חברים ובני משפחה לערוך ארוחות חגיגיות ובסופן מברכים את שבע ברכות הנישואים.
מזל טוב!